צניעות - רחיצה מעורבת
צניעות - רחיצה מעורבת
1. בניית ברכת שחיה במוסד שלומדים בו נערים כדי למנוע מהם להתרחץ במקום של פריצות.
.
מקורות
בניית ברכת שחיה במוסד שלומדים בו נערים כדי למנוע מהם להתרחץ במקום של פריצות.
שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ד סימן סא
בניית ברכת שחיה במוסד שלומדים שם נערים, ובענין אם מותר להאכיל הנערים בפירות וירקות שביעית הגדלים במקומות שסומכים על היתר מכירה.
עש"ק י"ח כסלו תשל"ג. מע"כ ידידי הרבנים הגדולים והחשובים מנהלי חינוך העצמאי בא"י כל אחד לפי מהללו יהולל ובראשם ידידי הרב הגאון מוהר"ר שרגא גרוסברד שליט"א, שלו' וברכה לעולם.
א. הנה בדבר ענין עשיית ברכה לשחיה בחזון יחזקאל שכנראה ראו בזה כל מנהלי חינוך העצמאי שהוא תיקון גדול שבלא זה לא היו נכנסין בדבר שעולה הוצאה גדולה כערך מאה אלף דאלארן ואולי עוד יותר, אבל הוא כדי שלא ילכו אלפי תלמידים לשחות בים ששם הוא פריצות דעריות ממש, והברכה תהיה תחת השגחה גדולה שלא יהיה שום ענין פריצות ח"ו והברכה תהיה מוקפת חומה גבוהה שלא יוכלו בשום אופן ליכנס שם בלא ידיעת המפקחים והמחנכים שהם יראי השם, לא מובן לי ענין שאלה בזה כי אף שלא בשביל מניעה מלילך למקום טומאה ופריצות אין בזה שום חשש איסור, וגם יש בזה ענין מצוה דגמילות חסדים להילדים והנערים שיש להם צער גדול כשאין להם מקום לרחוץ ולהתקרר בימים החמים דימות הקיץ, וגם אולי ימשכו ע"י זה יותר ללמוד התורה, אבל עתה שהוא מניעה מלילך לרחוץ בים שמלא טומאה ופריצות הרי לא רק שהוא מצוה אלא גם חובה, כי הלא תיקנו להתפלל בכל יום בברכות השחר אל תביאנו לידי חטא ולא לידי עבירה ועון ולא לידי נסיון שהוא אף לגדולי ישראל וכ"ש לילדים ונערים ובזה"ז שצריך להשתדל מאד מאד שלא יבואו לידי נסיון שהרבה הרבה שכמעט ברור שלא יעמדו וילכו בשביל זה שרצונם חזק לרחוץ בימים החמים להים ויבואו ח"ו לידי חטא ועון ועבירה, ולכן איני רואה בזה ענין שאלה, וכי בשביל שאחד נדמה לו חלומות דחששות רחוקות לפריצות ע"י הברכה נניח להם שיעברו בודאי על פריצות ואולי עוד גרוע מזה, ולכן אין שום מקום כלל לימנע מעשות הברכה, וכל מחנות הקיץ (קעמפס) שבכאן יש להם ברכות תחת השגחת מחנכים ומשפיעים יראי ה' ולית מאן דחש שאפשר שיצא מזה איזו פרצה, ולא נשמע שיצא מזה איזו פרצה ואדרבה בהקעמפס מתחזקים יותר בתורה וביראת ה' מחמת שהם תחת ההשגחת מחנכים כל העת ממש.
ב. ובדבר הפירות והירקות שהעיריות מספקים להתלמידים אלו שאיכא היתר דמכירה שלא סבירא לן והם מבתים שאוכלים שם וחינוך העצמאי אי אפשר להו להשיג עבורם פירות שליכא איסור ספיחי שביעית עלייהו, וכשלא יתנו להם לאכול ילכו הרבה תלמידים לבתי ספר האחרים שאינם ע"פ רוח התורה, הנה בעצם אין רצוני להשיב כל כך בהלכות התלוין בארץ, אבל כיון שזהו נידון בענין לפני עור שכה"ג שייך גם בשאר איסורין וגם מחמת שקיום חינוך העצמאי הוא קיום התורה לדורות הבאים ואנחנו בפה עסוקים הרבה לקיומה בעזה"י הננו מוכרחין לראות מה שאפשר לדון בזה. דהנה האיסור דלפנ"ע =דלפני עור= הא ליכא דאם לא יתנו להם האוכלין הרי ודאי יאכלו אותם בבתיהם אף אם לא ילכו לבתי ספר אחרים ורק שאיכא איסור דרבנן שכתבו התוס' בשבת דף ג' ע"א ד"ה בבא, ויש להסתפק אם הוא מדרבנן מעין איסור לפני עור דהחמירו אף שבלא סיוע שלו היה עובר, או שהוא ענין איסור אחר דהא כתבו התוס' שחייב להפרישו מאיסור שמשמע דהוא טעם אחר, כהא דכתב הרא"ש שם סי' א' דאפילו קטן אוכל נבלות ב"ד מצוין להפרישו כ"ש גדול שלא יסייע לו. ואין ראיה ממה שלעכו"ם לא אסרו כדכתב המג"א סימן שמ"ז ס"ק ד', ונ"ל דלעכו"ם ליכא איסור לסייע במידי דאסור לו כמו באבר מן החי אם לא דקאי בענין שאינו יכול ליטלו וכן איתא בהדיא בע"ז דף ו' דכיון שיש לו ליכא אפילו איסור, דאף אם הוא שאסרו מדרבנן אף לסייע מדין לפ"ע =לפני עור= ששייך לאסור אף לעכו"ם דאיסור לפ"ע יש אף לעכו"ם, אפשר לא רצו להחמיר בלפנ"ע דלבני נח אלא בישראל, ועיין בבאורי הגר"א ביו"ד סימן קנ"א סק"ח שדחה הראיה מע"ז והוא לתרץ שיטת היש מחמירין ברמ"א סעי' א' למכור אף לעכו"ם ביכול לקנות במקום אחר, אבל שם מסיק הגר"א טעם אחר להיש מחמירין, עכ"פ לטעמו הראשון להיש מחמירין וכפ"מ שכתב בהלקוט הוא משום לפנ"ע מדרבנן, וא"כ אף המתירין אפשר דסוברין דלא רצו לאסור בעכו"ם אבל אין ראיה דהוא מטעם אחר. אבל מהא דסובר הש"ך שם סק"ו דאף לישראל מומר ליכא איסור וכפי שכתב הדגמ"ר שאין כוונתו למומר דוקא אלא לישראל שעובר במזיד משום דכיון דהרא"ש הביא הוכחה מקטן אוכל נבלות שצריכין להפרישו הוא דוקא דומיא דקטן דהוא בשוגג, ראיה דהוא מדין אחר דמטעם לפ"ע לא שייך חלוק בין שוגג למזיד. ופשוט שרק להטעם דהוא ענין בפ"ע כתב הרא"ש ראיה מקטן, אבל אינו תלוי בזה דהא בקטן פסק הרמב"ם פי"ז ממ"א הכ"ז דאין ב"ד מצוין להפרישו ודעת הרא"ש לא ידוע לנו ובכל אופן הוא בעיא בגמ' ולא היה פוסק לאסור בודאי, אבל הוא משום דסובר דלגדול לכו"ע יש חיוב להפרישו והביא ראיה שאף בקטן הא איכא שסברי שחייבין להפרישו.
אבל הא תמוה וכי צריך ראיה שלגדול מחוייבין להפרישו מעבירה הא אף להכותו רשאין וגם מחוייבין כדי להפריש לאדם מן העבירה כמפורש בב"ק דף כ"ח ע"א בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית שהשתא איסורא ופרש"י ורשאי להלקותו ולהפרישו, ובמו"ק דף ט"ז ע"א ובכמה מקומות שמכין להפריש מאיסורא, ואיפסק בש"ע חו"מ סימן תכ"א סעי' י"ג אף ביחיד שאין זה דין דוקא על ב"ד אלא על כל אחד ואחד שבידו להפריש מאיסורא, אלא צריך לומר דאיירי בא"א לו להפרישו, שמ"מ חידשו התוס' והרא"ש שאסור לסייעו, וא"כ צריך לפרש ראיית הרא"ש שסובר שבקטן אוכל נבלות שצריך להפרישו שאף שהוא באופן שא"א להפרישו חייבין לומר לו שאסור זה שעשה דגם ענין הדבור והמוסר הוא הפרשה לפעמים אחרות, ולהש"ך ודגמ"ר שאיירי בישראל דעובר בשוגג מוכרחין לאוקמי ג"כ שהוא באופן שלא יכול להפרישו שלא יעשה האיסור שלא יאמין לו במה שיאמר לו שאסור שמ"מ אסור לסייעו אף שגם בלא סיוע שלו יעשה האיסור, והוא סברא בעלמא דכיון שחייב להפרישו אם היה יכול יש לאסור לסייעו אף כשלא אפשר לו להפרישו מהאיסור, אבל במזיד אף שמחוייבין להפרישו כשאפשר בכל אופני המניעה מעשיית העבירה כשא"א להפרישו ליכא איסור גם מלסייעו, וא"כ צריך לומר בגדר איסור הסיוע אף שהוא באופן שלא יפרישוהו, דהוא ממצות תוכחה דהוא אף לאחר שנעשה החטא כדי שיועיל אלהבא, כדאיתא בערכין דף ט"ז ע"ב מנין לרואה בחברו דבר מגונה שחייב להוכיחו הרי כבר עשה דבר המגונה וכן הא דאריב"נ הרבה פעמים לקה ר"ע על ידי שהייתי קובל עליו לפני ר"ג ובודאי שהיה זה שראה איזה דבר שכבר עשה ר"ע דקודם עשיה לא היה שייך שר"ע יעשה דבר שהיה ריב"נ אומר לו שלא נאה לפניו עשיית דבר זה ומשמע מהגמ' שם שהוא ממצות התוכחה, וכן הוא לשון הרמב"ם בפ"ו מדעות ה"ז הרואה חברו שחטא מצוה להחזירו למוטב שנאמר הוכח תוכיח, הרי חזינן שמצות תוכחה עיקרו נאמר על אחר שחטא כדי שישוב בתשובה ויועיל להבא.
ולכן סובר הש"ך דלישראל העושה במזיד ליכא דין תוכחה בשעת החטא אף באיסור דאורייתא דהא כל הטעם הוא מצד טענת מדת הדין אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי כדאיתא בשבת דף נ"ה ע"א, ובשעת החטא הוא כברור גם לנו שלא יועיל אז שלכן ליכא על שעה ההיא דין התוכחה וממילא ליכא איסור הסיוע באופן זה שא"א להפרישו. ואולי יש לפרש הא דתנן בפ"ד דאבות מי"ח רשב"א אומר ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו שפי' הרע"ב וכן אתה מוצא כשחטא אדם הראשון לא נגלה עליהם הקדוש ברוך הוא עד שעשו חגורות, והובא זה במחזור ויטרי על פרקי אבות מתנחומא, שהוא מטעם זה דאין להוכיח בשעת החטא, וכן משמע בתפא"י אות צ"ב עיין שם וזהו אולי כוונת הרמב"ם פ"ה מדעות ה"ז שכתב ולא יראה לחברו בשעת קלקלתו אלא יעלים עיניו ממנו שהוא שלא יוכיח אותו אז אלא אחר זמן.
ולפ"ז כשאחד עושה ע"פ הוראת חכם שפשוט שליכא דין תוכחה לאלו הסוברין שהוראה זו היא טעות כשידוע שלא ישמע להמוכיח שאומר לו שהוא טעות דהא ודאי ברור גם לנו שלא ישמעו כל זמן שלא חזרו אלו שהורו להם, וכיון שליכא דין תוכחה ליכא איסור הסיוע להש"ך והדגמ"ר שכן ראוי לפסוק בעצם ובפרט שהוא באיסור דרבנן שיש למיזל לקולא, אף אם לא היה צורך גדול וכ"ש בעובדא זו שהוא צורך גדול כיון שיש לחוש שילכו ח"ו לבתי ספר שאינם ע"פ רוח התורה.
והנה איתא בירושלמי דמאי פ"ג ה"א ר' זריקן שמעון בר ווא בש"ר יוחנן רופא חבר שהיה מאכיל לחולה ע"ה נותן לתוך יד ואינו נותן לתוך פיו בדמאי אבל בודאי אפילו לתוך ידו אסור, משל חולה אבל משל רופא אסור, ואיפסק זה ברמב"ם סוף פ"י ממעשר, ומשמע לכאורה שאיירי אף שאינו יכול החולה ליקח בעצמו שמ"מ משל החולה מותר ליתן לתוך ידו, דהא יש לפרש דהוא דומיא דמשל הרופא שאינו יכול ליקח בעצמו מצד איסור גזל, וטעם החלוק דבנתינה לתוך פיו הוא כעושה מעשה האכילה דאוכל החולה בעצמו ממש ואין זה כלל מעניני לפנ"ע ואיסור מסייע אלא הוא מעשה עבירת האכילה דאף שאוכל החולה הוא עשיית הרופא המאכיל, ואף אם מדאורייתא אינו כאוכלו בעצמו החשיבו מדרבנן כאוכל בעצמו, אבל נתינה לתוך ידו הוא מעניני לפ"ע ומסייע שזה לא אסרו בדמאי כשהוא משל האוכל, ולפ"ז הוא קולא רק בדמאי דהרי גם באיכא לפ"ע התירו ולא בשאר איסור דרבנן כהא דספיחי שביעית. אבל בכ"מ משמע מהא דכתב שהוא מטעם דכיון שהוא של חולה והוא ספק שהרי מצוי לו ורופא לאו מידי עביד אבל בודאי אף לתוך ידו אסור שהרי מסייע ידי עוברי עבירה, דמפרש דבשלו שמצוי לו ליקח בעצמו ליכא איסור דלפ"ע, אלא איסור מסייע שזה לא גזרו, אבל בודאי שהוא איסור דאורייתא אסרו מדין מסייע, ואם הדמאי של החבר הרופא אסור מדין לפ"ע דהרי אינו יכול ליקח בעצמו, ומה שאסור ליתן לתוך פיו אף משל החולה צריך לומר גם להכ"מ דהוא כעושה מעשה האכילה דאוכל החולה בעצמו ממש כדלעיל, ולהכ"מ נמצא שאף משל החולה אם אינו מצוי לו שאינו יכול ליקח בעצמו אסור משום דאיכא לפ"ע, ונמצא שלא מצינו בזה קולא בדמאי שלכן אין מעצמנו לחלק בין דמאי לשאר איסורי דרבנן. ויש ללמוד מזה דגם בספיחין של שביעית שהוא רק איסור דרבנן נמי לא גזרו באיסור מסייע כשליכא איסור לפ"ע, ואף שכיון שאינו היתר הוא מן השמור נמי, הנה לרש"י (סוכה ל"ט ע"ב ד"ה אבל בלוקח) והרמב"ם (פ"ח שמו"י הי"ב) שאף מן השמור מותר באכילה וכן סברי רוב הראשונים כדבארתי באג"מ או"ח ח"א סימן קפ"ו אין בזה אלא איסור ספיחין שהוא מדרבנן, ונמצא שלפי' הכ"מ ליכא כלל איסור מסייע באיסור דרבנן ולכן אף אם ניחוש לפירוש הראשון שהוא קולא רק בדמאי יש ודאי לסמוך על מה שכתבתי דלאלו שעושין על פי הוראת חכם ליכא דין תוכחה וממילא ליכא איסור סיוע, ולכן כיון שכשלא יתנו להם ממה שהעיריות מספקים להתלמידים יאכלו בודאי בביתם ובבתי ספר אחרים יש להקל.
אבל לאלו תלמידים שצריכים ליתן לתוך פיהם כמו לקטנים יש לאסור דהוא כעושה מעשה האכילה בעצמו למה שבארתי בטעם הירושלמי שאף באופן שמותר ליתן לתוך ידו אסור ליתן לתוך פיו, אבל רובא דרובא אף מהקטנים אוכלין בעצמן, ולאלו שצריכים ליתן בפיהם יכולים אלו האוכלים בעצמן ליתן להם.
ואם נפרש בטעם החלוק לפירוש הראשון בירושלמי בדמאי בנותן לתוך ידו בין נותן לו משלו דע"ה לנותן לו משלו דהרופא דכשנותן לו משלו דהרופא נחשב כמאכיל לו ממש כמו בנותן לתוך פיו מאחר דאוכל פירותיו של הנותן לו, נמי אין לאסור דהא העיריות נותנין זה עבור התלמידים א"כ הרי הם כפירות של התלמידים שהוא רק כנותן לתוך ידו. ולכן נראה לע"ד שיש להקל כדכתבתי.
והנני ידידו ומוקירו של כל אחד ואחד ממנהלי חינוך העצמאי אשר הוא לשם שמים להרביץ תורה ויראה בישראל, משה פיינשטיין.
2. גדרי האיסור ברחצה בבריכה מעורבת
מקורות
גדרי האיסור ברחצה בבריכה מעורבת.
שו"ת שבט הלוי חלק ג סימן קפה
החיים והשלום לכב' ידיד נפשינו הרב הגאון הצדיק עטור היראה והטהרה כש"ת מו"ה חנניא יום טוב ליפא דייטש שליט"א אב"ד העלמעץ, כעת בקליוולאנד יצ"ו. אחדשה"ט באהבה.
יקרתו קבלתי. ואודות שאלותיו בדברים העומדים ברומו של עולם אני איני כדאי ששלח אלי. איברא היות שהם דברים פשוטים בעיני לא אמנע להשיבו מפני כבודו כי רם אצלי.
אודות הנשים הרוחצות עם אנשים בפומבי מקומות הרחצה, אם יש בזה איסור דאורייתא, ואם מותר בעלה לגרשה אם אינה חדלה מזה וכיו"ב, דבר פשוט מאד שיש בזה לאו דאורייתא דלא תתורו שדרשו בברכות זו זנות, ואפי' אינו מתכוין לכך מ"מ כבר אחז"ל שני דברים אינם ברשותו של אדם, העינים ואזניו, ואפי' אם יש ספק אם יבא לידי הרהור אסור להכניס עצמו לספק זה מן התורה כעין שכ' הב"י יו"ד סי' קפ"ג, ולא עוד אלא שודאי יבא לידי איסור כקושית הש"ס בפרק הערל אטו כ"ע כיעקב אבינו. ואמרו בע"ז י"ז אל תקרב אל פתח ביתה, כמבואר להלכה פכ"א מאיס"ב הכ"ב ובאה"ע סי' כ"א ועיין ב"ב נ"ז ע"ב ובסוף מכות ובש"ס סוף גיטין רוחצת סלקא דעתך אלא במקום וכו' ע"ש ברש"י. ועיין ש"ס עירובין י"ח ע"ב כל העובר אחורי אשה בנהר אין לו חלק לעוה"ב, ופרש"י באשת איש משום דרואה בשרה. ולכאורה צ"ע מתוס' ב"מ נ"ח ע"ב שכ' למסקנא דאפי' הבא על אשת איש יש לו חלק לעוה"ב אחרי גיהנם של י"ב חודש, ומוכח מדברי התוס' אפילו לא עשה תשובה, ואין לומר משום דבא על א"א מיתתו מכפרת עליו דנדון בחנק, דא"כ מה הקשו תוס', מהאי דשלשה שיורדין ואינם עולין דהא י"ל דמיירי שלא נדון בחנק דלא אתרו בי' וכיו"ב הרבה, ולדברי תוס' צ"ע מעירובין הנ"ל דאפי' ההולך אחורי א"א מנהר אין לו חלק לעוה"ב, אם לא דנימא דבאמת חמירא הולך בנהר משום דמגרי יצרא אנפשי' ולא אתי למיעבד תשובה וכהאי דר"י פ"ק דברכות לענין ספק עבירה, או משום הרהורי עבירה עיין יומא כ"ט ע"א, איברא קשה לומר כן.
אמנם הריטב"א בשטמ"ק שם כ' באמת דהבא על א"א אין לו חלק לעוה"ב (בלא עשה תשובה) והאי דש"ס נ"ט ע"א משום דנידון בחנק ומיתתו מכפרת עליו, וא"כ להריטב"א יתכנו דברי הש"ס עירובין י"ח הנ"ל כפשוטן דהולך בנהר אחרי א"א חמור כבא עלי' דאין לו חלק לעולם הבא והוא דבר המבהיל הרעיון (אלא דלא ראינו לרבינו הרמב"ם שהביא ש"ס זה). ואם בעלה מותר ומצוה לגרשה אם התרה בה הנה ש"ס מפורש בכתובות פ' המדיר דאפי' במגלה זרועותי' לבני אדם מגרשה וכ"ש וק"ו כה"ג ומובא כן להלכה סי' קט"ו ס"ס יע"ש. ואם יש בכחו למחות בכה"ג ולהציל אפי' אחד או אשה אחת מלרדת שחת אשרי לו ואשרי חלקו. מ"מ פשוט מאד דהעובר ע"ז וכיו"ב מותר לקרותו רשע גמור מה"ת אם יודע שהתורה אסרה לן (וע"ע ש"ס עירובין נ"ה סוע"ב וברמ"א יו"ד סוס"י קצ"ח) ואין חילוק בזה בין פנוי' לאשת איש אלא מפני חומר העונש של אין לו חלק לעוה"ב מפרש לה רש"י בא"א וז"פ.
וכדי שלא להשהות מכתבי עוד אקצר בשאר שאלותיו: אודות בחור ובתולה הנוסעים יחד ומענה בפיהם כי אין יחוד ברחוב, באמת קשה לדבר בדבר שבעו"ה רוב העולם נכשלים, אבל האמת כי הוא מכשול גמור, ומה שאומרים כי אין יחוד ברחוב, הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות, כי סופו של דבר שבאים ליחוד גמור ואיסורים גמורים, וכבר צווחו ע"ז קמאי דקמאי.
ומש"כ בענין ה"שלאפוואגן", שומר נפשו ירחק מזה כי איך ימלט מראיית עין או הרהור הלב ומה לנו להכניס עצמינו בלאוין דאורייתא. והשי"ת יטהר לבינו וירחיק ממנו כל טומאה וחלאה וזוהמא. מאד שמחתי שכ"ת כותב שהייתי סניף לדבר מצוה בענין עשיית ותיקון מקואות דשם.
הריני מברך את מעכ"ת יעלה ויצלח ויזכה להרבות טהרה בישראל, כאות נפשו הטהורה ונפש ידידו דוש"ת מצפה לרחמי ה'.
שולחן ערוך אבן העזר הלכות אישות סימן כא
להתרחק מן העריות, ובו ז' סעיפים.
סעיף א
א] צריך אדם להתרחק מהנשים א מאד מאד. ב] ואסור לקרוץ בידיו או ברגליו ולרמוז בעיניו לאחד מהעריות. ג] ואסור לשחוק עמה, להקל ראשו כנגדה ב ד] או להביט ביופיה. ואפילו להריח בבשמים שעליה אסור. ואסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה. ואסור להסתכל בבגדי צבעונים של אשה שהוא מכירה, אפי' אינם עליה, שמא יבא להרהר בה. פגע אשה בשוק, אסור {א} להלך אחריה, ה] אלא רץ ו] ומסלקה לצדדין ז] או לאחריו. ג (א) ולא יעבור בפתח אשה זונה, אפילו ברחוק ארבע אמות. והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ח] ונתכוין ליהנות ממנה, כאלו נסתכל בבית התורף (פי' ערוה) שלה. ואסור לשמוע ד קול ערוה או לראות שערה. ט] והמתכוין לאחד מאלו הדברים, מכין אותו מכת מרדות. י] ואלו הדברים אסורים גם בחייבי לאוין.
ביאור הגר"א אבן העזר סימן כא ס"ק א
א) צריך כו'. כמ"ש הרחק מעליה כו' וכמ"ש בע"ז י"ז א' ובקדושין פ"א ב' דתניא אר"מ הזהרו כו' ובאבות דר"נ פ"ב ה"ה אומר איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו מכאן אמרו כו' הרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור:
בית שמואל סימן כא ס"ק א
א מאד מאד - לפי שנפשו של אדם מחמדתן לכן כתב מאוד מאוד וכ"כ ביו"ד גבי ריבית ובח"ה גבי שוחד אף על גב דאמרו חז"ל מיעוט בעריות מ"מ אם רגיל בחטא זה קשה לפרוש יותר משאר עבירות ועיין פרישה סי' כ"ה:
ביאור הגר"א אבן העזר סימן כא ס"ק ב
ב) ואסור כו'. ממ"ש ביבמות ק"ח ב' פשיטא הוא הוא ניהו כו' ושם הא אינה מכרת כו' וט"ס כאן וצ"ל להיפך לקרוץ בעיניו לרמוז כו' דביד ורגל לא שייך קריצה וכמ"ש קורץ בעיניו מולל ברגליו מורה באצבעותיו והוא קריצותיו ורמיזותיו דשם:
סעיף ב
לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק, יא] ה (ב) {ב} אחת פנויה ואחת אשת איש.
סעיף ג
ו מותר להסתכל בפנויה, לבדקה אם היא יפה שישאנה, בין שהיא בתולה או בעולה, (ג) יב] ולא עוד אלא שראוי לעשות כן. יג] אבל לא יסתכל בה דרך זנות, יד] ועל זה נאמר: ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה. (איוב לא, א).
סעיף ד
מותר לאדם להביט באשתו, אף על פי שהיא נדה והיא ערוה לו; (ד) אף על פי שיש לו הנאה בראייתה, הואיל והיא מותרת לאחר זמן אינו בא בזה לידי מכשול. טו] ז אבל לא ישחק ולא יקל ראש עמה.
סעיף ה
אסור להשתמש באשה כלל, בין גדולה בין קטנה, טז] בין שפחה בין משוחררת, שמא יבא לידי הרהור עבירה. באיזה שמוש אמרו, ברחיצת פניו ידיו ורגליו, יז] אפילו ליצוק לו מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו אפילו אינה נוגעת בו, ח והצעת המטה יח] בפניו, ומזיגת הכוס. הגה: וי"א דהוא הדין באכילה עמה בקערה נמי אסור בכל ערוה כמו באשתו נדה (בנימין זאב סימן קמ"ג). ט יט] ויש מקילין בכל אלה, דלא אסרו דברים של חבה רק באשתו נדה (רשב"א אלף קמ"ח /קפ"ח/). כ] וי"א דכל זה אינו אסור רק במקום ייחוד, אבל במקום שרוב בני אדם מצויים כגון במרחץ, י (ה) מותר לרחוץ מעובדות כוכבים שפחות, וכן נוהגים (מרדכי פ' אף על פי בשם הר"ש בר ברוך). כא] וי"א דכל שאינו עושה דרך חבה, יא (ו) רק כוונתו {ג} לשם שמים, מותר. לכן נהגו להקל בדברים אלו (תוספות סוף קדושין). כב] י"א דאין לנהוג אפילו עם אשתו בדברים של חבה, יב כגון <א> לעיין ברישיה אם יש לו כינים, בפני אחרים (נ"י פרק חזקת הבתים).
סעיף ו
(ז) אין שואלים בשלום אשה כלל, כג] {ד} אפילו ע"י שליח, ואפי' ע"י בעלה אסור לשלוח לה דברי שלומים. יג כד] <א*> אבל מותר לשאול לבעלה איך שלומה.
סעיף ז
המחבק או המנשק אחת מהעריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהם, (ח) כגון אחותו הגדולה ואחות אביו וכיוצא בהם, כה] אף על פי שאין לו שום הנאה כלל הרי זה מגונה ביותר ודבר איסור הוא ומעשה טפשים, כו] שאין קרובים לערוה כלל, (ט) כז] בין גדולה בין קטנה, יד (י) כח] חוץ {ה} מהאב לבתו ומהאם לבנה. כיצד, מותר האב לחבק בתו ולנשקה (יא) ולישן עמה בקירוב בשר, {ו} וכן האם עם בנה, כל זמן שהם קטנים. טו (יב) הגדילו, ונעשה הבן גדול והבת גדולה טז עד שיהיו שדים נכונו ושערה צמח (יחזקאל טז, ז), זה ישן בכסותו והיא ישנה בכסותה. כט] ואם היתה הבת בושה לעמוד לפני אביה ערומה, ל] או שנתקדשה, לא] וכן אם האם בושה לעמוד בפני בנה ערומה, ואף על פי שהם קטנים, משהגיע ליכלם מהם, אין ישנים עמהם אלא בכסותן.
שו"ת הרשב"א חלק א סימן אלף קפח
לטולאיטולא. הא דאמרינן בפרק קמא דשבת (דף י"ג) עולא הוה מנשק לאחתיה אבי ידיהו ופליגא דידיה אדידיה דאמר עולא אפילו שום קריבה בעולם. וקיימא לן כי האי בתריתא. ואם כן צריכים אנו ליזהר שלא לקרב לשום אשה בעולם בזמן נדתה ושלא להושיט אלא על ידי שינוי. ואם כן היאך נמצא ידינו ורגלינו איש בבתו ובאחותו ובשאר קרובותיו.
תשובה לפי מה שאמרו לא תקרב שום קריבה בעולם אין הפרש בקרובותיו האסורות לו כבתו ואחותו וכן שאר הקרובות וכן באשת איש בין שעת נדתן לשעת טהרתן ולעולם אסורות בשום קריבה. דבכולהו כתב (ויקרא י"ח) איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו ואם לא מצינו ידינו עמהם בשעת נדתן כך לא נמצא ידינו עמהם לעולם ואפילו בשעת טהרתן. ואלא מיהו בכולהו אפשר דאינן אסורות בקריבה שאינה של גלוי עריות אלא מדרבנן ומשום הרגל עבירה. וכדאמרינן התם /שבת י"ג/ אמר עולא שום קריבה בעלמא אסור משום לך לך אמרינן נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. ולא אמרו בהם אלא קריבה המביאה לידי הרגל עבירה כישן עמהן ואפילו הוא בבגדו והיא בבגדה ואי נמי בנשיקה ואפילו אבי ידיהו. ואי נמי אשתו נדה הוא בבגדו והיא בבגדה שכל דברים אלו מרגילין לערוה. וכן אפילו הושטת כלי מיד אשתו נדה לידו אסור לפי שלבו גס בה. ובקריבות מעט איכא למיחש להרגל עבירה אבל בשאר נשים שאין לבו גס בהן בדברים אלו כגון הושטת כלי וכיוצא בו אין בהם משום הרגל עברה במי שאין לבו גס בה. וכענין ששנינו (גיטין פ"ח דף פ"א) במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק שבית שמאי אומרים אינה צריכה ממנו גט שני ובית הלל אומרים צריכה ממנו גט שני ומדים /צ"ל ומודים/ בנתגרשה מן האירוסין שאינה צריכה ממנו גט שני שאין לבו גס בה. ואוקימנא בגמרא בדאיכא עדי יחוד וליכא עידי ביאה בנשואה שלבו גס בה דאמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי באה /ביאה/. והכא נמי איכא למימר דדכותה הוא וכל שכן בקרובותיה דהא אמרינן אהני דלא ליגרי בקרובותיה. ואמרינן התם בפרק קמא דשבת (דף י"ב) אמר להו רב נחמן לבנתיה קטלן ואשמען לי קלא דסנואתי. ומי לא עסקינן דמפליאן רישיה וכדאמר להו אשמען לי קלא ואף על פי שיש בזה באשתו אסורה משום הרגל. וכדאמרי' בהגדה בפרק חזקת הבתים (דף נ"ח) באברהם אבינו דמנח רישיה בכנפה דשרה וקא מעיינא ביה ואמר ליעול וליתי רבי בנאה דמידע ידיע דיצר הרע בהאי עלמא ליכא. ולא שאני אומר שיהא מותר להתיחד עם העריות שאין לבו גס בהן ולומר שאין חוששין לביאה מתוך יחוד שהרי שנינו בברייתא אחותו וחמותו ושאר כל העריות שבתורה אין מתיחד עמהם אלא בעדים. אלא שאני אומר דאפשר לומר דכשאסרו הושטת כלי ושאר כל הדברים שאין בהן הרגל כל כך לא אסרו אלא באשתו נדה שלבו גס בה אבל לא בשאר הנשים שאין לבו גס בהן. דהפרש יש בין מי שלבו גס בה ולמ