עריות - נבעלת לגוי

__________________________________________________________________

1. אם יש איסור דאורייתא ביהודי או יהודיה שנבעלו דרך זנות לגוייה או גוי.

מקורות

אם יש איסור דאורייתא ביהודי או יהודיה שנבעלו דרך זנות לגוייה או גוי.

שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ד סימן מד ד"ה ועוד הא

שו"ת משנה הלכות חלק י סימן רכא ד"ה ולפענ"ד מתחילה

שולחן ערוך אבן העזר הלכות אישות סימן טז סעיף א

__________________________________________________

שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ד סימן מד ד"ה ועוד הא

ועוד הא להרמב"ם ריש פי"ב מאי"ב הא פסק דליכא איסור מה"ת בזנות דצנעא לנכרי בין ישראל שבעל נכרית ובין בת ישראל שנבעלה לנכרי, דהא כתב ישראל שבעל עכו"ם משאר האומות דרך אישות או ישראלית שנבעלה לעכו"ם דרך אישות ה"א לוקין מה"ת שנאמר לא תתחתן, ומשמע שבדרך זנות ליכא איסור מן התורה וכמפורש בה"ב ולא אסרה תורה אלא דרך חתנות, ופשוט שקאי גם על בת ישראל שנבעלה לעכו"ם דלא אסרה תורה אלא דרך חתנות אבל הנבעלת לעכו"ם דרך זנות מכין אותה מכת מרדות מד"ס אף שלשון הרמב"ם הוא באיש פשוט שה"ה באשה כשהוא דרך זנות דלא יסתור להרישא, ואולי זה שנקט באיש הוא משום דמש"כ אחר זה ואם ייחדה לו בזנות חייב עליה משום נשג"ז =נדה שפחה גויה זונה= מדבריהן דלא שייך זה באשה לעכו"ם דמשום נדה הא בעת נדתה הוא מדאורייתא ובחיוב כרת אף כשנבעלה מעכו"ם וזונה לא שייך כי ליכא דכוותה בגברי וגם ליכא חלוק בין בת כהן לבת ישראל בעניני איסורי ביאה ולכן לא גזרו ללקות גם משום עבד אף שזה היה שייך. וכן הא דהבועל עכו"ם בפרהסיא קנאין פוגעין בו נקט בישראל שבעל בת עכו"ם הוא משום דסובר דהלכה מסיני זו לא נאמר אלא בישראל הבא על הנכרית ואין למדין מהלכה לישראלית שבא עליה נכרי, ומפורש כן ברמב"ן במלחמות פ' בן סורר (י"ח ע"א מדפי הרי"ף) שליכא דין קנאין פוגעין לישראלית שבא עליה נכרי עכ"פ להרמב"ם ליכא איסור מה"ת לפנויה בת ישראלית לזנות עם עכו"ם ואם היא אשת איש אף לר"ת ולבעה"מ ולרמב"ן שליכא עליה חיוב מיתה איכא עכ"פ איסור דאורייתא שאף אם הוא איסור עשה מודבק באשתו ולא באשת חברו כדכתב האב"נ נמי הא רק איסור זה איכא לישראלית נשואה בנכרי מדאורייתא ולא האיסור בעצם עם נכרי.

שו"ת משנה הלכות חלק י סימן רכא ד"ה ולפענ"ד מתחילה

ולפענ"ד מתחילה יש לנו לברר איסור זנות בגוי' והנה בירושלמי תענית פ"א ה"ד איתחמי לר' אבוהו פנטקקה יצלי ואתי מיטרא נחית מיטרא שלח ר' אבוהו ואייתוה א"ל מה אומנך א"ל חמש עבירון ההוא גברא עביד בכל יום מוגיר זנייתא, משפר תייטרון, מעיל בניהון לבני, מטפח ורקד קדמיהון, ומקיש בבוביא קדמיהון, א"ל ומה טובי עבדית א"ל חד זמן הוה ההוא גברא משפר תייטרון אתא חדא איתא וקמת לה חורי עמודא בכייה ואמרית לה מה ליך ואמרה לי בעלה דההיא איתתא חביש ואנא בעי מיחמי מה מעביד ונפקינא וזבנית ארסי ויהבית לה טימיתיה ואמרית לה הא ליך פניי בעליך ולא תחטיי א"ל כדי את מצלייא ומתענייא ע"כ.

שולחן ערוך אבן העזר הלכות אישות סימן טז סעיף א

א] ישראל [א] שבעל עובדת כוכבים, דרך אישות, (א) או ישראלית שנבעלה לעובד כוכבים (דרך אישות), הרי אלו לוקין מן התורה, שנאמר: לא תתחתן בם (דברים ז, ג) (א ב] [ב] <א> ויש חולקין בזה). ג] אבל הבא על העובדת כוכבים דרך זנות, במקרה, ב (ב) [ג] חייב עליה {א} מדרבנן (ג) משום עובדת כוכבים ד] ומשום זונה ה] ומכין אותו מכת מרדות. ו] ואם ייחדה לו בזנות, חייב עליה מדרבנן משום נדה, שפחה, עובדת כוכבים, זונה. ז] ואם היה כהן, אפילו בא עליה דרך מקרה לוקה ג מן התורה משום זונה (ויקרא כא, ז).

ביאור הגר"א אבן העזר סימן טז ס"ק א

א) ישראל כו' או ישראלית כו'. כמ"ש לא תתחתן בם בתך כו' ובתו כו':

אבני מילואים סימן טז ס"ק א

[א] שבעל כותית דרך אישות. - והוא דעת הרמב"ם (פי"ב איסו"ב ה"א) וס"ל כלישנא קמא דרבא [יבמות עו, א] דלא תתחתן בגיותן וגם פסק כר' שמעון דכל האומות בכלל.

וכתב הב"י ז"ל הרמב"ם פסק בהא כר' שמעון דאמרינן ס"פ האומר (דף ס"ח) נכרית דולדה כמוה מנ"ל א"ר יוחנן משום רשב"י דאמר קרא כי יסיר את בנך מאחרי כו' ההוא בשבעה אומות כתיב שאר אומות מנ"ל אמר קרא כי יסיר לרבות כל המסירים הניחא לר"ש דדריש טעמא דקרא אלא לרבנן מ"ט כו' ומדחזינן דסתמא דתלמודא כר"ש אלמא הלכתא כוותיה וכיון דדרשינן טעמא דקרא אית לן למימר דלא אסרה תורה להתחתן משום כי יסיר אלא בגיותן דבני הסרה נינהו אבל בגירותן דלאו בני הסרה נינהו לא והא דאמרינן בפ' הערל (דף ע') [עו, א] בגיותן לית להו חתנות נתגיירו אית להו חתנות אליבי' דרבנן קאמר אבל לר"ש הוי איפכא דלא תתחתן [אינו] אלא בגיותן דוקא, ואפי' תימא דאליבי' דכ"ע אמר הכי לא קי"ל כמסקנא דרבא אלא כדהוה ס"ד מעיקרא דלא נאמר לא תתחתן אלא בגיותן דוקא משום דסוגיין דתלמודא סבר הכי דבקידושין ס"פ האומר [סח, ב] קאמר נכרית דולדה כמוה מנ"ל אמר קרא לא תתחתן ע"ש. וכבר כתבו בתוס' שם ד"ה אמר קרא לא תתחתן דמסיפא קרא דריש דכתיב בתך לא תתן לבנו ע"ש.

ונראה כיון דהרמב"ם פסק כר' שמעון דס"ל כי יסיר לרבות כל המסירין ואי נימא דלא תתחתן קאי בגירותן תו לא מצינו למימר לרבות כל המסירין דא"כ לא משכחת גר שראוי לבא בישראל ולשיטת תוס' צריך לומר דלא תתחתן לא קאי אלא על שבעה אומות ובגירותן וסיפא דקרא בתך לא תתן לבנו דזה מיירי בגיותן ובזה הוא דרבי לר"ש כל המסירין. והרמב"ם ס"ל דכולהו קראי מיירי בחד גווני ולא תתחתן ובתך לא תתן לבנו מיירי בגיותן (ופיר') [ושפיר] מתרבי כל המסירין.

ובשער המלך [פי"ב מאיסו"ב ה"א] ז"ל פ' האומר (דף ס"ח) דאמרינן התם הניחא לר"ש דדריש טעמא דקרא דקרא ופי' רש"י ז"ל וה"נ דריש טעמא דחיתון משום כי יסיר ולא איצטריך קרא לפרושי טעמא ואייתר לן כי יסיר לרבות כל המסירין והר"ן ז"ל פי' בפי' ההלכות הסוגיא באופן אחר וכ' ז"ל דדריש טעמא דקרא כו' וה"נ דריש טעמא דקרא דכיון דטעמא דלא תתחתן משום כי יסיר הוא גמור מיני' כל המסירין מאחרי המקום עכ"ל ומוהר"ש יפה פ' בראשית הקשה על רש"י ז"ל אמאי לא פי' כפי הר"ן דמשמע הכי ריהט' דסוגיא טפי וע"ש בזה פלפול ארוך.

ונראה דהתם בסוגיא פ' האומר ולדה כמותה מנלן כו' דאמר קרא כי יסיר את בנך מאחרי בנך הבא מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן הנכרית קרוי בנך אלא בנה ע"ש. ופי' רש"י ואין בנך הבא מן הנכרית קרוי בנך מדלא כתיב נמי כי תסיר את בנך וע"ש דמפרש להאי בנך דהיינו בן בתך וכיון דפירושא דקרא כי יסיר את בנך היינו בן בתך ומשום דבתר אימי' שדינן לי' וה"ל ישראל גמור והוא יסיר אותו ולא קאי על בתו לא תקח לבנך דבזה ליכא טעמא דהסרה וא"כ מנ"ל נכרית בשאר אומות לזה הוכרח רש"י לפרש דמיתורא קא דריש לרבות שאר המסירים ובזה אתרבי נמי נכרית דאיכא הסרה בשעה ראשונה וכמ"ש הר"ן ס"פ האומר ז"ל מדלא כתיב כי תסיר את בנך דמשמע נמי דקפיד נמי בבתו לא תקח לבנך משום כי תסיר את הבן הנולד לה מבנך אלא בן הכותי אינו קרוי בנך אלא בנה והלכך בנה ליכא משום הסרה וכל האיסור בשעה הראשונה נעשה שהוא מוציא זרעו מכנפי שכינה אבל אחר שנולד אין הסרתו כלום שכותי גמור הוא עכ"ל וע"ש. וזאת ההסרה אינו נכתב בקרא וגבי נכרית ליכא טעמא דקרא כיון דלא כתיב בתורה רק כי יסיר את בנך ומש"ה הוכרח לפרש מיתורא דקרא לרבות כל המסירין ובזה אתרבי נמי נכרית אף על גב דאין בזה משום הסרת בנו דהולד כמותה אית בי' משום הסרה דהיינו הסרת זרעו משעה ראשונה וכמ"ש הר"ן דזה לא נכתב בקרא.

ובשער המלך שם כתב שהכריחו לרש"י לפרש כן מכח ההיא דאמרו פרק המקבל (דף קט"ו) דהיכא דמפרש טעמא דקרא אפי' ר"י מודה דדריש טעמא דקרא וא"כ מאי פריך הכא בגמרא הניחא לר"ש אלא לרבנן כו' הא אפי' רבנן מודי הכא דדרשינן טעמא דקרא ואדרבה על הר"ן יש לתמוה מה יענה לקושיא זו ע"ש, ולפי מ"ש בשיטת רש"י ניחא נמי דפריך הניחא לר"ש ומשום דאע"ג דמפרש טעמא בקרא אינו אלא בבתך לא תתן לבנו אבל בבתו לא תקח לבנך ליכא טעמא בקרא ומשום דבנכרית ליכא משום הסרה דבבנו ובתו גופי' ליכא משום הסרה וכמ"ש בחידושי ריטב"א דבנו ובתו שגדלו בתורה ובמצות קשים הם לפרוש ואינן ניסתין וליכא למיחש אלא לקטנים ע"ש וא"כ שפיר מקשי נכרית מנלן הניחא לר"ש דס"ל היכא דאית יתורא ילפינן לרבות כל המסירין ואתרבי נמי נכרית בשאר אומות ומשום הסתת זרעו בשעת מעשה אבל לרבנן מאי אי' למימר.

ובזה ניחא ליישב קושית תוס' ביבמות (דף ט"ז) ד"ה קסבר כותי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר ז"ל וא"ת בשלמא מעבד הוי ממזר דבעבד איכא לאו אלא מכותי אמאי הוי ממזר ב"ד של שם גזרו ומדאורייתא ביאת היתר הוא ע"ש, ולפי מ"ש דבנכרי ועבד הבא על בת ישראל גם לרבנן דלא דרשו טעמא דקרא מודו רבנן היכא דמפורש טעמא ומש"ה בבתך לא תתן לבנו דמפורש טעמא בקרא משום כי יסיר את בנך והוא בן בתך דהוי כבנך א"כ ה"ה שאר אומות המסירין אבל נכרית דלא מפורש טעמא בקרא דהא אינו מפורש רק כי יסיר את בנך ובנכרית לא שייך כי יסיר את בנך כיון דה"ל כותי גמור ומש"ה בנכרית אינו אלא מגזירת ב"ד של שם.

והר"ן בחידושיו פ' בן סורר ומורה (דף ע"ד) גבי אסתר פרהסיא הוי ז"ל ואף על גב דישראל הבא על הכותית איכא כרת כו' מכל מקום בכותי הבא על בת ישראל לא שמענו שיהי' בה כרת ודין הוא דישראלית הנבעלת לכותי בנה נמשך אחרי' ויהי' ישראל אבל ישראל הבא על הכותית הולד נמשך אחרי' ויהי' כותי וקורא אני בו ובעל בת אל נכר ע"ש.

ולפי מ"ש נראה דאדרבה נבעלה לכותי דאורייתא משום כי יסיר את בנך דהוא בן בתו דהוי כבנו והוא אפי' בשאר אומות כיון דמפרש טעמא בקרא ואפי' לרבנן נמי וכמ"ש.

ובפ"ב דע"ז (דף ל"ו) ועל בנותיהן משום דבר אחר בנותיהן דאורייתא היא דכתיב לא תתחתן בם דאורייתא שבעה אומות אבל שאר אומות לא ואתי אינהו וגזור אפי' בשאר אומות ולרשב"י דאמר כי יסיר את בנך מאחרי לרבות כל המסירות מאי אי' למימר אלא דאורייתא אישות בדרך חתנות ואתו אינהו גזור אפי' דרך זנות. זנות נמי בב"ד של שם גזרו דכתיב ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף אלא דאורייתא עכו"ם הבא על בת ישראל דמשכה בתרי' אבל ישראל הבא על נכרית לא ואתו אינהו וגזור אפי' ישראל הבא על הנכרית, ישראל הבא על הנכרית הלכה למשה מסיני דאמר מר קנאין פוגעין בו (א"ל) [אלא] דאורייתא בפרהסיא וכמעשה שהי' ואתו אינהו וגזור אפי' בצנעא ע"ש בסוגיא. ומבואר דנכרי הבא על בת ישראל דאורייתא ואפי' בצנעא דאלו בפרהסיא א"כ הבא על הנכרית נמי והיא גופה קשיא בהא דאמרו אלא דאורייתא עכו"ם הבא על בת ישראל דמשכה בתרה דכיון דקראי דכתיבי לא תתחתן בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך לרבנן לא מיירי אלא בשבעה אומות ושאר אומות מנ"ל.

ולפי מ"ש ניחא דהיכא דמפרש טעמא גם לרבנן דרשי טעמא דקרא וכיון דגבי בתך לא תתן לבנו כתיב כי יסיר את בנך והיינו בן בתך א"כ ה"ה בשאר אומות דה"ל נמי בכלל כי יסיר אבל גבי בתו לא תקח לבנך דלא מפרש טעמא בקרא אלא הטעם הוא מבחוץ שיסיר זרעו בשעה ראשונה וכמ"ש הר"ן והיכא דלא מפרש טעמא בקרא אין דורשין טעמא דקרא לרבנן.

ובש"ס דקאמר אלא דאורייתא עכו"ם הבא על בת ישראל דמשכה בתרי'. ולפי מ"ש בריטב"א כי יסיר אינו אלא בקטנים ומשום דבנו ובתו שגדלו בתורה ומצות קשים לפרוש א"כ צריך לומר דהך דמשכה בתרי' קאי על זרעה וכדמפורש בקרא כי יסיר את בנך דקאי על בן בתו. וזה אינו מפורש אלא בבתך לא תתן לבנו אבל בבתו לא תקח לבנך אינו מפורש טעמא בקרא לכן אין לרבות שאר אומות המסירין לרבנן דלא דרשי טעמא דקרא היכא דאינו מפרש טעמא.

ובתוס' קידושין (עה, ב) ד"ה ור' ישמעאל סבר לה כר"ע ז"ל וא"ת היכא אשכחן דקסבר ר"ע נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר כו' בשלמא עבד אית בי' לאו דלא יהי' קדש אלא נכרי היכן מצינו לאו בביאתו ב"ד של שם גזרו עליו וכדכתיב הוציאוה ותשרף ואין סברא לומר דעשה מיהא אית בי' מהאי קרא דהוציאוה ותשרף וכדר' ישבב דאמר מן הכל הי' עושה ר"ע ממזר ואפי' חייבי עשה, אין סברא לומר כן דכר' ישבב קאמר מאחר שאינו מפורש ואי משום דכתיב בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך היינו אזהרה לתפיסת קידושין אבל אזהרה לביאתו לא שמעינן עכ"ל.

ואיני מבין דבריהם בענ"ד דמ"ש דעשה מיהא אית בי' מהאי קרא דהוציאוה ותשרף דהא אדרבה עונש שמענו דבני נח אין נענשין אלא על חייבי לאוין ואם הי' עונשה בשריפה ע"כ מחייבי לאוין הוא. גם מ"ש ואי משום דכתיב בתך לא תתן לבנו ההיא אזהרה לתפיסת קידושין דנראה דהתם אזהרה לביאה וכמ"ש תוס' שם בע"ז ד"ה לא תתחתן בם ז"ל אסיפא דקרא קסמיך דכתיב ובתו לא תקח לבנך דאלו לאו דלא תתחתן מיירי בגיורת ע"ש הרי דהוא אזהרה לביאה וצ"ע.

ובתוס' קידושין (דף ס"ח) ד"ה אמר קרא לא תתחתן בם ע"ש שכתבו לא תתחתן ולא תקח הוי כמו תרי קראי חד לכתחלה וחד לדיעבד ע"ש סוף דבריהם, ואף על גב דלא תתחתן מיירי בגירות הני מילי בתר דידענא מסקנא דילפינן דלא תפסי קידושין מקרא אחריני ע"ש. ומבואר דלמסקנא דילפינן דלא תפסי קידושין מקרא אחריני א"כ לא תקח אזהרה לביאה. וטפי ה"ל לתוס' לומר דאי משום דכתיב בתך לא תקח לבנו ההיא בשבעה אומות ומנ"ל בשאר אומות וצ"ע.

ובפרק אלמנה לכ"ג (דף ס"ט) במשנה העבד פוסל משום ביאה ואינו פוסל משום זרע כיצד בת ישראל לכהן כו' והלך הבן ונכבש על השפחה וילדה הימנו בן הרי זה עבד כו' ממזר פוסל ומאכיל כיצד בת ישראל לכהן כו' והלכה הבת ונשאת לעבד או לכותי וילדה הימנו בן הרי זה ממזר, ובתוספת ד"ה ונשאת לעבד ז"ל תימא דלא קתני ונכבשה עם העבד כדקתני ונכבש עם השפחה דנישואין לא שייכי בה עכ"ל ע"ש.

ונראה לפי מ"ש תוס' ביבמות (דף ט"ז) ד"ה קסבר כותי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר ז"ל וא"ת בשלמא מעבד הוי ממזר דבעבד איכא לאו אלא מכותי אמאי הוה ממזר ב"ד של שם גזרו ומדאורייתא ביאת היתר הוא כו' א"נ מכותי לא הוי ממזר אלא מדרבנן ובכל מקום מזכיר כותי אגב עבד כמו שמזכיר חלוצה אגב גרושה בכל מקום ע"ש. ובמשנתינו דרוצה להשמיענו ממזר דאורייתא דפוסל ומאכיל להכי תני ונשאת דכה"ג בכותי הוי חייבי לאוין וכדעת הרמב"ם דדרך חיתון דוקא הוא דאסור מן התורה ואפי' בשבעה אומות ונקט נמי גבי עבד לשון נשאת אגב כותי דבזה הוי ממזר דאורייתא דהא לדעת הרמב"ם ביאת עבד אינו אסור מן התורה וכמו כן שפחה מדרבנן ולשיטתו צריך לומר הא דקאמר כותי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר הכל הוא מדרבנן דביאת עבד מדרבנן וביאת נכרי כל שאינו דרך חיתון נמי אינה אלא מדרבנן, ובמשנתינו דרוצה לומר רבותא בממזר דאורייתא נקט ונשאת לעבד או לכותי דלכותי הוי דאורייתא דרך נישואין ועבד אינו אלא אגב כותי וכמו דנקטו כותי אגב עבד, כן לשטת הרמב"ם הוא להיפך נקט עבד אגב כותי דבכותי הוא דאורייתא וכיון דלא נקט עבד רק אגב כותי צריך לומר ונשאת דגבי כותי ליכא איסור תורה רק דרך חיתון.

ובפ"ק דקידושין (דף כ"א) איבעי' להו כהן מהו ביפת תואר חידוש הוא ל"ש כהן ל"ש ישראל או דלמא שאני כהנים הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות רב אומר מותר ושמואל אומר אסור, בביאה ראשונה דכ"ע ל"פ דשרי דלא דיברה תורה אלא כנגד יצה"ר כי פליגי בביאה שני' רב אמר מותר הואיל ואשתרי אשתרי ושמואל אמר אסור דה"ל גיורת ולכהן לא חזיא.

ולפי מ"ש תוס' דנכרית בצנעא מותר מן התורה מאי חידושי' דיפ"ת ובריטב"א כתב משום דמדינא כותית שהיא כיוצא בזו שהיא במלחמה במקום פרהסיא אסורה לישראל מן התורה ע"ש.

ולפי מ"ש הרמב"ם בהל' מלכים (פ"ח ה"ב) שלא ילחצנה במלחמה שלא יבא עלי' בתוך המחנה משום והי' מחניך קדוש אלא יכניסה למקום פנוי ואח"כ יבעול ע"ש א"כ אינו פרהסיא, ובחידושי פני יהושע [שם] הרגיש בזה וכתב דאיכא חידוש אפי' בביאה שני' כיון שנשאה דרך אישות, ועי"ל דהחידוש הוא דאפי' אשת איש הותרה אף על גב דאיכא עשה דודבק באשתו ולא באשת חבירו ע"ש. וליתיה לפי מ"ש הרמב"ם פ"ח מהל' מלכים (ה"ב) ז"ל אין אשת יפת תואר מותרת אלא בשעת שבי' בין בתולה בין אשת איש שאין אישות לגוי ע"ש.

ומשמע מדברי הרמב"ם דאין אישות לגוי כלל והך עשה דודבק באשתו אינו אלא לבני נח ולא בישראל וכ"כ הרשב"א בחידושיו שם דאין אישות לגוי כלל ואפי' איסור עשה ליכא לישראל ע"ש.

ולכן נראה עיקר כמ"ש הפני יהושע בתי' קמא דהחידוש הוא כיון שנשאה דרך אישות וא"כ מוכרחין דברי הרמב"ם דכל שהוא דרך חיתון אפי' בשאר אומות אסור וס"ל כר' שמעון לרבות כל המסירין.

מיהו נראה לפי מ"ש רש"י פ' כי תצא [כא, א] ושבית שביו לרבות הכנענים שבתוכו ע"ש והוא משבעה אומות דזה ודאי אסור מן התורה דכתיב לא תתחתן בם והוא החידוש דשרי יפ"ת אפי' מכנענים שהוא משבעה אומות.

וניחא בזה ליישב קושיית תוס' על מ"ש רש"י בקידושין דלא הותר יפ"ת אפי' ביאה ראשונה עד אחר כל המעשים דא"כ אמאי קרי לה בשר תמותות כיון שנתגיירה ע"ש.

ולפי מ"ש דהותר יפ"ת אפי' משבעה אומות דגם לאחר גירות אסורין לפי דעת הפוסקים כלישנא בתרא דרבא דלא תתחתן לאחר גירות הוא, שפיר קרי לה בשר תמותות ודוק.

וראיתי בס' יראים סי' ש"ב ז"ל צוה הקדוש ברוך הוא שבוי' שאינה משבעה אומות שיעשה לה דין הכתוב בפרשה ולקחת שלא ישתמש בה מעשה שפחות ע"ש.

ונפלאתי דהא גם בשבעה אומות שייך דין יפ"ת כל שהיא תוך שאר אומות ואינה בדין לא תחי' כל נשמה והוא בספרי ושבית שביו לרבות הכנענים שבתוכו וכמ"ש רש"י בחומש ועמ"ש בסי' ד' ס"ק י"ג.

חלקת מחוקק סימן טז ס"ק א

(א) או ישראלית שנבעלה לכותי - ג"כ דרך אישות, וכן הוא ברמב"ם:

בית שמואל סימן טז ס"ק א

א ויש חולקים - פלוגתא זו תליא בפלוגתא שכתבתי ס"ד לרמב"ם קי"ל כדאמר רבא מעיקרא בגיותן איתא חתנות ולא תתחתן קאי בגיותן גם פסק כר"ש דכל אומות בכלל לאו זה וי"א אלו ס"ל כדאמר רבא להמסקנא לא תתחתן קאי בז' אומות בגירותן אבל בגיותן לא שייך חיתון, גם לרמב"ם משמע דלא לקי אלא בבעל דרך אישות ולא בחיתון לבד ולא בביאה לבד, ולשאר פוסקים חייב בז' אומות בביאה בלא חיתון משום לא תקח ובגירותן חייב משום לא תתחתן מיד בעת הקידושין אפילו לא בעל, וע' בדרישה וב"ח:

ביאור הגר"א אבן העזר סימן טז ס"ק ב

ב) ויש חולקין. ר"ל דאינו לוקה חדא דקרא בשבעה אומות הוא דכתיב רק לר"ש כמ"ש שם ואנן לא קי"ל כר"ש כמ"ש בח"מ סי' צ"ז סי"ד ועוד דאף בז' אומות ליכא לאו אלא בגירותן אבל בגיותן ל"ל חתנות כמ"ש בפרק הערל ע"ו א' הדר אמר רבא כו' וקי"ל כמסקנא וכרב ששת שם והא דע"ז הנ"ל תירץ בתוספת שם ובספ"ג דקידושין דאסיפא דקרא סמך בתך לא תקח כו' דע"כ בנכריותן דבגירותן לא שייך כי יסור ונ"מ שאינו חייב אלא בקידש ובעל כמ"ש בקידושין ע"ח א' ושניהם מודים דרך ליקוחים כו' והא דאמרינן שם ביבמות נתינים דוד גזר כו' פירש בתוס' שם ע"ט א' ד"ה נתינים דגזר עלייהו עבדות וע"ז קאי כל הסוגיא והרמב"ן פירש דמדאורייתא אינן אסורין אלא דור ראשון שנתגייר דהתורה לא מנה בהו דורות וגזרו עלייהו שיהו אסורין איסור עולם ועל מתני' דשם קאי ממזרים וכמ"ש בכמה מקומות דנתינים דאורייתא והרמב"ם אזיל לשיטתו דס"ל נתינים דרבנן כפשטא דשמעתין דוד גזר עלייהו וכמ"ש רבא קודם שהדר ביה וכמש"ל סי' ה' ס"א ומ"ש הטור דאתי כר"ש ס"ל להרמב"ם בסוגיא דקידושין דאמרינן שם ספ"ג ס"ח ב' אלא לרבנן מ"ט אמר קרא כו' ור"ל דגלי קרא דלא תתחתן מיירי בכל האומות דפשטיה דקרא בכל האומות כמ"ש תוס' שם ד"ה הניחא כו' וההיא סוגיא דע"ז ס"ל כסוגיא דיבמות כ"ג א' מאן תנא דפליג כו' דע"כ פליג אסוגיא דקדושין אבל הטור ס"ל דאף לסוגיא דקידושין לא מיירי בז' אומות:

אבני מילואים סימן טז ס"ק ב

[ב] ויש חולקין בזה. - כתב הב"ש ז"ל פלוגתא זו תליא בפלוגתא שכתבתי ריש סי' ד' להרמב"ם קי"ל כדאמר רבא מעיקרא בגיותן אית להו חתנות כו' גם לרמב"ם משמע דלא לקי אלא בבעל דרך אישות ולא בחיתון לבד ולא בביאה לבד, ולשאר פוסקים חייב בשבעה אומות בביאה בלא חיתון משום לא תקח ובגירותן חייב משום לא תתחתן מיד בשעת הקידושין אפילו לא בעל ע"ש.

וריטב"א בחידושיו לקידושין (דף ע"ח) ז"ל וגבי ישראל בנתינה דכתיב לא תתחתן בם ודרשינן לי' בגירותן דאית להו חתנות ותפסי בהו קידושין אף הוא אינו אזהרה שלא לקדש ואם קידש ולא בעל אינו לוקה ובעל ולא קידש לוקה שאין אזהרת הכתוב אלא שלא לבעול אותה אפי' אחר שנתגיירה דתפסי בה קידושין ואית בהו חתנות דהוי ס"ד דתיהוי כגיורת דכשירה בישראל, תדע דהא קרא בין בגירותן בין בגיותן כתיב ואלו בגיותן דלא תפסי בהו קידושין פשיטא מלתא שאם קידש ולא בעל אינו לוקה כשם שאין לוקה בעריות דלא תפסי קידושין וכיון דכן ה"ה בגירותן שאינו לוקה משום קידושין דאזהרה דלא תתחתן שוה היא בגיותן ובגירותן והיינו דתנן בכל דוכתי' ממזרת ונתינה לישראל בכל הלוקין ולא שנינן בהו הנושא כמו ששנינו המחזיר גרושתו ולא שנינו הבא על גרושתו משום דבהא בעינן קידושין והחזרה בביאה ובהני סגי בביאה לחוד כדאמרן וכו' והרי זה מבואר יפה וזו שיטתו של רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל.

ובע"ז (דף ל"ז) [לו, ב] בנותיהן דאוריית' דכתי' לא תתחתן בם דאורייתא שבעה אומות ואתו אינהו וגזור אפי' שאר אומות ולרשב"י דאמר כי יסיר כו' לרבות כל המסירות מא"ל אלא דאורייתא אישות דרך חתנות ואתו אינהו וגזור אפי' דרך זנות ומשמע דבעל אינו לוקה אלא דרך חתנות, נראה דהיינו לרשב"י דמרבה כל המסירות ולדידי' לא קאי לא תתחתן בגירותן דא"כ היו כל הגרים אסורים ולרשב"י ע"כ לא תתחתן אינו אלא בגיותן ועמ"ש סק"א וא"כ בעל אינו לוקה אלא דרך אישות וחתנות, אבל לחכמים דלא מרבי שאר אומות וקאי לא תתחתן בגירותן א"כ פירושא דקרא שלא לבעול אותה אפי' היכא דאית בהו חתנות דהיינו אחר גירותן וכמ"ש הריטב"א.

ובחידושי פני יהושע ר"פ אלו נערות כתב בפשיטות דבגירותן לא שייך לאו דלא תתחתן אלא כשבא עלי' דרך אישות וע"ש ז"ל משום דבע"ז מסיק הש"ס דאפי' בגיותן לא שייך לאו דלא תתחתן אלא כשבא עלי' דרך אישות משא"כ כשבא עלי' דרך זנות לא שייך לאו דלא תתחתן וא"כ מכ"ש דבגירותן שייך לחלק בכך ע"ש.

ולפנינו שיטת הריטב"א דלא תתחתן אינה אזהרה אלא שלא לבעול אותה אפי' אחר שנתגיירה דתפסי בה קידושין ואית בה חתנות אלא דאי נימא דלא תתחתן מיירי בגיותן א"כ ע"כ לא תתחתן היינו דרך אישות אבל אי נימא דמיירי בגירותן פירושא דקרא שלא לבעול אותם אפי' אחר שנתגיירה שהיא בת חתנות וכמ"ש.

מיהו כבר כתב הריטב"א בחידושיו לקידושין (דף ס"ח) ז"ל אמר קרא כי יסיר לרבות כל המסירין אין להקשות א"כ יהא אסור להתחתן בשאר אומות אפי' בגירותן דהא קרא דלעיל לא תתחתן בגירותן הוא ואיכא למימר דלא תתחתן כלל הוא בין בגיות בין בגירות דבשבעה אומות אסר רחמנא חתנות אפי' בגירותן אבל קרא דכי יסיר דאתי לרבות שאר אומות לא מיירי אלא בגיותן דאלו בגירותן שרי וכ"ת מאי פסקא דאגיותן בלחודא קאי הא לא קשיא דכיון דנתגיירו פשיטא מלתא דשוב אין מסירין ובגיותן משמע כי יסיר עכ"ל ע"ש.

ולפ"ז שוב ליכא לתרוצי כמ"ש דלרשב"י הוא דבעי דרך חתנות כיון דמיירי בגיותן ע"כ לרשב"י דאל"כ היכי שרי כל הגרי' משא"כ לרבנן וכמ"ש לעיל, דהא גם לרשב"י קרא דכי יסיר אינו אלא בגיותן וא"כ היכי קאמר אלא דאורייתא אישות דרך חתנות כיון דכי יסיר לא מיירי כלל דרך חתנות.

ולכן נראה מזה כדעת הרמב"ם דלא תתחתן בגיותן וא"כ לא תתחתן וכי יסיר מיירי הכל בגיותן ושפיר קאמר מדאורייתא דרך חתנות וכיון דסתמא דש"ס אמרו מדאורייתא דרך חתנות לכן פסק הרמב"ם כלישנא קמא דרבא דמיירי הכל בגיותן וזה ראי' ברורה לדברי הרמב"ם ודו"ק.

והדרישה והב"ח וב"ש שכתבו בפשיטות דלא לקי בגירותן כי אם דרך קידושין וגם דלוקה על קידושין גרידא לא הי' לפניהם דברי הריטב"א בשם הרמב"ן הנ"ל.

אמנם מצאתי כדבריהם בס' יראים סי' ר"א ז"ל כי מתגיירי אית להו חתנות דמשעת קידושין קאי בלאו על ז' אומות שנתגיירו דמשעת קידושין קרינן בי' לא תתחתן אבל בגיותן לא עבר עלי' עד שיבעול דהא לאו בני קידושין נינהו עכ"ל והרי זה כדבריהם.

ט"ז אבן העזר סימן טז ס"ק א

סעיף א (א) ויש חולקים בזה - פי' דס"ל דמלקות מן התורה אינו אלא בז' אומות דעלייהו אמר הכתוב לא תתחתן בם אבל בשאר אומות אין מלקות מן התורה ואפילו בז' אומות אינו חייב משום חיתון ושידוך עד שיתגיירו אבל בגיותן לא שייך חיתון כ"כ הטור:

ביאור הגר"א אבן העזר סימן טז ס"ק ג

ג) אבל הבא כו'. כגי' בע"ז שם כי גזרו ב"ד של חשמונאי דמייחד לה אבל הכא אקראי בעלמא מ"מ וצ"ל דגריס נמי א"נ כי גזרו כו' אבל ייחד לא כו' וכמש"ש בפכ"ב ובש"ע סי' כ"ב ס"ב:

בית שמואל סימן טז ס"ק ב

ב חייב עליה מדרבנן - ואם יש לה בעל איכא איסור דאורייתא היינו עשה ודבק באשתו תו' קידושין דף כ"א ועיין תו' פד"מ דף נ"ב וסמ"ג לאוין ק"ג:

חלקת מחוקק סימן טז ס"ק ב

(ב) חייב עליה משום כותי' ומשום זונה - ברמב"ם לא כתב משום זונה וכן הוא בגמרא:

אבני מילואים סימן טז ס"ק ג

[ג] חייב עלי' מדרבנן. - כתב הב"ש ז"ל ואם יש לה בעל איכא איסורא דאורייתא היינו עשה ודבק באשתו תוס' קידושין (דף כ"א) עכ"ל. ובתוס' סנהדרין (דף נ"ב) ד"ה פרט לאשת אחרים ז"ל והיינו עכו"ם וקמ"ל דאין אישות לעכו"ם אף על גב דאין מיתה ואזהרה, איסורא מיהא איכא מדאיצטריך למשרי יפ"ת דדרשינן ספ"ק דקידושין אשת אפי' אשת איש עכ"ל.

והרמב"ם פ"ח מהל' מלכים [ה"ג] ז"ל אין אשת יפ"ת מותרת אלא בשעת שביה בין בתולה בין אשת איש שאין אישות לגוי ע"ש, ומשמע דס"ל דאין אישות לגוי כלל וכ"כ הרשב"א בחידושיו [לקידושין] (דף כ"א) דאין אישות לגוי כלל ואפי' איסור עשה ליכא, ולדעת הרמב"ם והרשב"א הך עשה דודבק באשתו אינו אלא לבני נח אבל לישראל ליתא להאי עשה ואימעט מדכתיב איש אשר ינאף את אשת רעהו פרט לאשת אחרים וכמ"ש רש"י בסנהדרין (דף נ"ג) ז"ל לאשת אחרים אשמעינן דאין קידושין לעכו"ם ומהכא תיפוק לי' בכל דוכתי.

וראיתי בס' שער המלך [פי"ב איסו"ב ה"ב] הקשה לדעת הרמב"ם דליכא עשה דודבק באשתו גבי ישראל רק בבני נח מהא דמקשה בסנהדרין (דף נ"ט) בהא דאמרו ליכא מידי דלישראל שרי ולבני נח אסור ופריך והרי יפ"ת דלישראל מותר כו' ומשני התם משום דלאו בני כיבוש נינהו, והשתא אם איתא דלישראל בגוי מותר אפי' באשת איש אכתי תיקשי הרי אשת איש גוי דלבני נח אסורה ולישראל שרי וליכא למימר כיון דלישראל נמי אסור באשת איש ישראל לא חשיבא כי האי מי איכא מידי כו' כיון דלישראל במינן אסורין דא"כ מאי פריך מיפ"ת הא יפ"ת נמי ישראל בישראל אסור ע"ש, וכבר הקשה קושיא זו בחידושי הר"ן [סנהדרין נז, א] ע"ש.

ונראה ליישב לפי מ"ש בחידושי הר"ן שם דאעפ"י שהישראל אינו חייב באשת איש גוי שגזירת הכתוב לפטור את הישראל משום דכתיב אשת רעהו אבל בבן נח לא נאמר רעהו אבל היא חייבת כמו אם נבעלה לבן נח ע"ש וכיון דהיא חייבת אסור נמי לישראל הביאה משום לפני עור לא תתן מכשול וכהאי דאמרו מנין שלא יושיט אבר מן החי לבן נח משום דכתיב לפני עור לא תתן מכשול וא"כ נהי דאיסור עשה דודבק באשתו ליכא בישראל אבל כיון דאיהי מוזהרת עובר הבא עלי' משום לפני עור דהוא איסור דאורייתא ותו לא הוי מי איכא מידי כיון דלישראל נמי אסור משום לפני עור ומשום איסורא דספי לה לגויה.

ובזה ניחא הא דאמרו בגמ' גבי יפ"ת אשת אפי' אשת איש, ומה נ"מ באשת איש כיון דלישראל ליכא הך עשה דודבק באשתו ולפי מ"ש כיון דלדידה הוי איסור לדידי' נמי אסור משום לפני עור ומש"ה מרבי אפי' אשת איש ועמ"ש סק"א.

פתחי תשובה אבן העזר סימן טז ס"ק א

סעיף א (א) מדרבנן - עבה"ט מ"ש ואם יש לה בעל כו' ועי' בר"י שכ' ומיהו משמע קצת מדברי הרמב"ם פ"ח דמלכים דמדאורייתא אין אישות להם כלל וכן משמע בחידושי קדושין לחד מקמאי שם פ"ק וכ"כ הריב"ש בתשובה סימן ו' ומטי בה משם הרמב"ן עכ"ד. ועיין בס' שעה"מ פי"ב מהא"ב דין ב' מ"ש בזה:

חלקת מחוקק סימן טז ס"ק ג

(ג) משום נשג"ז - דתוספות (בע"ז דף ל"ו ע"ב בד"ה משום נשג"ז) כתבו דזונה קאי אכהן אבל דעת הרמב"ם דאף לישראל גזרו ולכהן מדאורייתא אסורה משום זונה ודעת התוספו' דאינה זונה מדאוריית' אלא בודאי זינתא:

ביאור הגר"א אבן העזר סימן טז ס"ק ד

ד) ומשום זונה. ט"ס וברמב"ם ליתא וכן בגמרא אמרו משום ד"א:

ביאור הגר"א אבן העזר סימן טז ס"ק ה

ה) ומכין כו'. ברכות נ"ה א':

ביאור הגר"א אבן העזר סימן טז ס"ק ו

ו) ואם ייחדה כו'. כנ"ל וכרבין:

ביאור הגר"א אבן העזר סימן טז ס"ק ז

ז) ואם היה כו'. ס"ל דסוגיא דע"ז אפי' בישראל ובזה מתורץ קושית תוס' ד"ה משום:

בית שמואל סימן טז ס"ק ג

ג מן התורה משום זונה - כ"כ הרמב"ם והסמ"ג אבל תו' והרא"ש חולקים ע"ז וס"ל דוקא כשנבעלה אז חייב הכהן משום זונה וב"ד של חשמונאי גזרו אפילו אם לא נבעלה חייב משום זונה ולכאורה משמע פוסקים אלו פליגי על דעת הפוסקים שהבאתי בסי' ו' דס"ל בגיורת אפילו אם לא נבעלה כשהיתה עכו"ם חייב משום זונה שוב ראיתי בתו' פ' הע"י כתבו גיורת שאני דשייך בה קיחה וחתנות לכן אסורה משום זונה אפילו לא נבעלה משא"כ בכותית:

_______________________________________________________________

2. אם יש איסור לאו דאשת איש בזינתה עם גוי.

מקורות

אם יש איסור לאו דאשת איש בזינתה עם גוי.

שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ד סימן מד ד"ה ב. להוכיח

שולחן ערוך אבן העזר הלכות אישות סימן טז

שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ד סימן מד ד"ה ב. להוכיח

ב. להוכיח דאיכא אסור לאו דא"א גם בזינתה עם נכרי.

שולחן ערוך אבן העזר הלכות אישות סימן טז

איסור עובדת כוכבים ושפחה, ובו ו' סעיפים.

סעיף א

סעיף ב

הבא על העובדת כוכבים, (ד) אם לא פגעו בו קנאים ד (ה) ולא הלקוהו בית דין, [ד] הרי עונשו מפורש בדברי קבלה שהוא בכרת, שנאמר: כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר (מלאכי ב, יא) יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ולא יהיה לו ער ועונה (מלאכי ב, יב) אם ישראל הוא לא יהיה לו ער בחכמים ולא עונה בתלמידים. הגה: ח] <ב> ועון זה ה יש בו הפסד שאין בכל העריות, שבנו הבא מן השפחה ומן הכותית אינו בנו, משא"כ בשאר עריות (טור בשם הרמב"ם). ט] הבא על העובדת כוכבים בפרהסיא, שדינו שקנאים פוגעים בו, כמו שיתבאר בחושן המשפט סימן תכ"ה, הוא בכלל עריות ודינו ליהרג ולא יעבור (ב"י בשם א"ח בשם הרמב"ם), כמו בשאר עריות, כמו שנתבאר ביורה דעה סימן קנ"ז.

סעיף ג

י] [ה] שפחה שהוטבלה לשם עבדות, אסורה לבן חורין. יא] אחד שפחתו ואחד שפחת חבירו. יב] והבא עליה, היו ו מכין אותו {ב} מכות מרדות.

סעיף ד

הנתפש עם שפחתו, מוציאין אותה ממנו ומוכרים אותה ומפזרים דמיה לעניי ישראל ומלקין אותו ומגלחין שערו והיו מנדין אותו שלשים יום.

סעיף ה

יג] נתערב ולד ישראלית בולד שפחה, הרי שניהם ספק. וכל אחד מהם ספק עבד. יד] וכופין בעל השפחה ומשחרר את שניהם. ואם היה הבן ההוא בן האדון של העבד, כשיגדלו ישחררו זה את זה ויהיו מותרים לבא בקהל.

סעיף ו

(ו) טו] היו התערובת בנות, הרי שתיהן ז {ג} ספק שפחות. והבא על כל אחת מהן הרי הולד ספק עבד. וכן אם נתערב ולד עובד כוכבים בולד ישראל, טז] מטבילין את שניהם לשם גירות, וכל אחד מהם ח ספק גר.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------

3. הנבעלת לגוי, אם נחשב לגילוי עריות וקנאים פוגעים בה.

מקורות

הנבעלת לגוי, אם נחשב לגילוי עריות וקנאים פוגעים בה.

שו"ת הר צבי יורה דעה סימן קז ד"ה ח. מש"כ

שו"ת יביע אומר חלק ה - יורה דעה סימן י ד"ה ד. ותבט

שולחן ערוך אבן העזר הלכות אישות סימן טז סעיף ב

שולחן ערוך יורה דעה הלכות עבודת כוכבים סימן קנז סעיף א

שו"ת הר צבי יורה דעה סימן קז ד"ה ח. מש"כ

ח. מש"כ הנודע ביהודה, דבישראלית הנבעלת לעכו"ם ל"ש קנאין פוגעין בה, משום הך סברא דאנוסה היא משום דיצרא אלבשה, ומחלק בין איש לאשה דבאיש לא אמרינן יצרא אלבשיה לחושבו לאנוס על הגמר, משא"כ באשה דלעולם אנוסה היא בסופה אף שבתחלתה ברצון. ותמה עליו כת"ר, דהא מפורש בפנ"י ובהפלאה דאין חילוק בין איש ואשה. ובאמת אין זה פלא אם הנוב"י חולק על הפנ"י והפלאה. ועוד שמצאנו חבר גדול להנוב"י, שהרי מהרש"ל ג"כ ס"ל כן ביש"ש (פ"ו סימן ג) דבאיש לא שייך יצרא אלבשיה משום דמעשה קא עביד. גם מה שדחה דעת הנוב"י דבתחלתה ברצון ג"כ אמרינן דיצרא אלבשה בסופה ולדונה כאנוסה, מהירושלמי (פ"ד דסוטה), וכתב כת"ר שהיא ראיה שאין עליה תשובה, ע"ז אני אומר כי שערי תשובה לא ננעלו ותמה אני על שלא נחית לאהפוכי בזכותו דרבינו הנוב"י, דבפשוטו י"ל דהירושלמי לא איירי אלא לענין לאוסרה על בעלה והוא דבר הלמד מענינא דקרא והיא לא נתפשה דלא איירי ג"כ אלא לענין איסורא לבעלה לחוד, אבל לחייבה מיתה אין לנו מקרא מה"ת לחייבה משום דהיה תחלתה ברצון. וכבר מצינו כמה חלוקים בין דין חיוב מיתה להך דינא דלאוסרה לבעלה, כגון באומרת מותר ולא ידעה כי אסורה לזנות עם אחר, דפטורה ממיתה ועכ"ז אסורה לבעלה, כמבואר ברמ"א אהע"ז (סי' קעח) וכן גבי אסתר שאמרה וכאשר אבדתי אבדתי דדרשו במגילה (דף טו) עד עכשיו באונס מכאן ואילך ברצון. אף דבהיתר עשתה משום פקוח נפש, מ"מ אסורה לבעלה, וכן קטנה להרמב"ם (בפ"ב מהל' סוטה) אסורה לבעלה אף דפטורה מחיוב מיתה. וא"כ יש לקיים דברי הנוב"י הנז' דבנידון דידיה דאיירי לענין להורגה בידים, שפיר קאמר דלענין זה כאנוסה חשיבה דיצרא אלבשה, ואין לדונה בדנ"א. ואין לזה סתירה כלל מדברי הירושלמי הנז'.

שו"ת יביע אומר חלק ה - יורה דעה סימן י ד"ה ד. ותבט

ד. ותבט עיני בשו"ת יהודה יעלה אסאד (חיו"ד סי' לא), שנשאל בדבר מומר המחלל שבתות בפרהסיא אם בישולו אסור כבישול עכו"ם, וכתב, נ"ל פשוט דלא מבעיא לפרש"י (ע"ז לח) שאיסור בישולי עכו"ם משום שמא יאכילנו דבר טמא, שבודאי יש לאסור בישולי מומר, שהוא כמומר לכל התורה כולה וחשוד להאכילו דבר טמא, אלא אף לטעמא דחתנות, ובמומר לע"ז ליכא איסור חתנות מה"ת, מ"מ הרי (בע"ז לו:) אמרינן שגזרו גם בשאר אומות דליכא בהו איסור חתנות מה"ת, לרבנן דר"ש, שפסק כמותם הטור אה"ע סי' טז, וא"כ ה"נ במומר לע"ז או לחלל שבת בפרהסיא, דהו"ל כגוים, ומדרבנן אסור להתחתן בהם, כדמשמע מלשון הר"ן בחי' לחולין (ד:) לגבי מומר לע"ז, וה"ה לגבי מומר לחלל שבת, ששקולים הם, ומכ"ש באשה פונדקית מומרת לחלל שבת שאסור להתחתן עמה וכו', ושו"ר להפר"ח (סי' קיב) שכ' לאסור פת קראים, ע"פ מ"ש המבי"ט בשם תשו' הר"ש, שהמחלל את המועדות כאילו מחלל את השבתות וכו', ולכאו' קשה דתלי תניא בדלא תניא, דהא בקראים קי"ל באה"ע (ס"ס ד) שאסור להתחתן בהם, ושייך טעמא דחתנות בקראים לאסור פתם, כמו בגוים, משא"כ במומר לחלל שבת, אלא על כרחך דס"ל להפר"ח כמש"כ, שגם במומר לחלל שבת שייך איסור חתנות, ופשיטא ליה להרפ"ח לאסור פת מחלל שבת בפרהסיא טפי מקראים, וכ"ש בישול מומר ששייך בו טעם נוסף דשמא יאכילנו דבר טמא. עכת"ד. והנה מאי דתלי זייני בדברי הר"ן לאסור מדרבנן להתחתן עם בת מומר, אינו מוכרח כלל, ויגיד עליו רעו, הוא הריב"ש (סי' שצד) הנ"ל דמוכח מדבריו דליכא איסור חתנות כלל במומר לע"ז. וכמש"כ לעיל. ושכ"כ להדיא הרבה גדולים מהאחרונים ז"ל. וכן פסק מהר"י אסאד עצמו (בחיו"ד ס"ס נ), שאין איסור חתנות במחלל שבת בפרהסיא. וע"ע בשו"ת בית שערים (חיו"ד סי' רנ). ע"ש. ועוד שאף למטוניה דמר (המהר"י אסאד) שיש איסור חתנות מדרבנן במומר, אין לנו לדמות פתו ובישולו של מומר לפתו ובישולו של עכו"ם, אליבא דהטור אה"ע סי' טז, שהרי גם להטור קי"ל הבועל ארמית בפרהסיא קנאין פוגעין בו, ויש בזה כרת מה"ת, והוא הדין למי שחי עם נכרית בביתו, ודרים יחד כאיש ואשתו, וכמש"כ לעיל אות א, וכן ראיתי הלום להגאון ערוך השלחן באה"ע (סי' טז סק"ב) שכ': שאפילו להטור וסיעתו כשהנכרית בביתו ובועל אותה כדרך איש ואשתו חייב עליה מן התורה. (אלא דמ"ש שם להביא ראיה לזה, דבהדיא אמרי' (בע"ז לו:) דאורייתא אישות דרך חתנות. ודוחק לומר שזהו אינו אליבא דהלכתא. הוא תמוה מאד, דהא התם קאי אליבא דר"ש דדריש כי יסיר לרבות כל המסירות, ואילו הטור פוסק כרבנן דר"ש דדוקא בז' אומות איכא לאו זה. ודו"ק). משא"כ בבת מומר דלא שייך לומר כן. והן אמת כי בהגהות מרדכי (פ' החולץ סימן קח) הובאו דברי הר"א מרגנשפורק: שיבמה שנפלה לפני יבם מומר, צ"ע אם צריכה חליצה, דהו"ל כבמקום ערוה, דהא קנאין פוגעין בו, שגם הנבעלת לארמאי קנאין פוגעין בה. וכ"ה בשו"ת תרומת הדשן (סימן רכג). וע"ע בשו"ת מהרי"ל (סי' רה) ובשו"ת הרא"ם ח"א (סי' סח). ע"ש. אולם מרן הב"י בתשובותיו לאה"ע (דיני גיטין סי' יד) כ' להשיג על מהר"ר מנחם הבבלי שתפס במושלם כד' הר"א הנ"ל, שכמה תשובות בדבר, חדא דזו לא שמענו אלא בישראל הבא על גויה אז קנאין פוגעין בו, אבל לא בבת ישראל שבא עליה גוי, [וכ"כ להדיא הרמב"ן במלחמות ס"פ בן סורר ומורה, שבת ישראל הנבעלת לגוי אין קנאין פוגעין בה, ולא מקרי גלוי עריות, דהולד כשר, וכ"כ בס' תורת האדם, והובא לדינא בהר"ן (יומא פב:). וכ"כ בב"י (סימן קנז) בשמם. וכ"פ הרמ"א בהגה שם. וע"ע בברכי יוסף אה"ע (סימן ד ס"ק יד). ובשיורי ברכה יו"ד (סימן קנז סק"ו). ואכמ"ל]. ועוד שאפילו אם הוא מומר לע"ז אינו חשוב כגוי לענין זה, כיון דבר גטין וקדושין הוא, וא"כ אין קנאין פוגעין לא בו ולא בה. ע"ש. וכ"כ באורך בתשו' הנודע ביהודה מה"ת (חאה"ע סימן קנ). עש"ב. וכ"ש בבת מומר דהויא כתינוק שנשבה בין העכו"ם. ע' ש"ך (סימן קנט סק"ח) ובכנה"ג שם (הגב"י אות יז). ע"ש. ומ"ש מהר"י אסאד להוכיח מהפר"ח (סי' קיב) דלכאו' תלי תניא בדלא תניא, שהרי הקראים אסור להתחתן בהם, כמ"ש באה"ע ס"ס ד, לק"מ, שהואיל ואין איסורם מכח איסור חתנות רק משום ספק ממזרות, ומדרבנן מעלה עשו ביוחסין, אין לנו לאסור פתן משום איסור קל (באופן יחסי) כזה, ומכ"ש שישנם רבים ועצומים המתירים אותם לבא בקהל, וכמ"ש במקום אחר בס"ד, ופוק חזי שהרמב"ם וסיעת מרחמוהי התירו סתם יינם של קראים, אם נודע לנו שנזהרו ממגע גוי, ולא גזרו בו משום איסור חתנות כלל. וע"כ לומר כמש"כ. וע' בס' חקר הלכה (מע' בישולי גוים אות ד דל"ה ע"ד) שהביא ג"כ דברי הפתחי תשו' בשם התפארת למשה, וכתב, וצ"ע שהרי כ' הפמ"ג במש"ז סק"ג דפת קראים אסור משום שמחללים שבת והוו כעכו"ם: אף על פי שבודאי מותר לישא בתו, וצ"ל דשאני קראים שעשאום כגוים גמורים. ע"כ. ופשוט שלא נעלם ממנו דברי הרמ"א בהגה (באה"ע ס"ס ד) שאסור להתחתן בקראים שכולם ספק ממזרים הם, אלא הכוונה שמותר לישא בתו מדין חתנות, ואין איסור הקראים לבא בקהל אלא מדרבנן, וגם הולד כישראל לכל דבר, וכמו שסיים החקר הלכה להלן: שממזר אף על פי שאסור להתחתן עמו, אעפ"כ פתו ובישולו מותרים, ולא גזרו לאסור בישראל משום חתנות. ומ"מ כבר כתבנו לעיל אות א דלדינא נקטינן דלא כהפמ"ג שאוסר פת קראים, משום דאנן בדידן נקטינן כד' הרמב"ם וסיעתו שאפילו סתם יינם של קראים מותר בשתיה, וכ"ש פיתן ובישולן.

שולחן ערוך אבן העזר הלכות אישות סימן טז סעיף ב

שולחן ערוך יורה דעה הלכות עבודת כוכבים סימן קנז סעיף א

(א) כל העבירות שבתורה, א] חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים, אם אומרים לו לאדם (ב) שיעבור עליהם או יהרג, ב] אם הוא בצנעה יעבור ואל יהרג. ג] ואם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג, א רשאי, ב אם העובד כוכבים (ג) מכוין להעבירו על דת. הגה: ד] ואם יוכל להציל עצמו בכל אשר לו, צריך ליתן הכל ג ולא יעבור (ד) לא תעשה. (ר"ן פרק לולב הגזול ורשב"א וראב"ד וריב"ש סימן שפ"ז). ה] <א> ובמקום שאמרו: כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס באותו עון, מכל מקום בדבר שיש חשש סכנה אין צריך (ה) להוציא ממונו על זה. (מהרי"ו סימן קנ"ו /קנ"ז/). (ו) ואם הוא בפרהסיא, ו] דהיינו ד (ז) בפני עשרה מישראל, חייב ליהרג ולא יעבור ז] אם העובד כוכבים מכוין להעבירו על דת (ח] <ב> אפילו על ה ערקתא דמסאנא) (ב"י). אבל אם אינו מכוין אלא להנאתו, יעבור ולא יהרג. <ג> ואם הוא שעת הגזירה ו (ט] על ישראל לבדם), (ב"י בשם נ"י), ז אפילו אערקתא דמסאנא (פירוש רצועת המנעל) (ח) יהרג ואל יעבור. הגה: (ט) י] ודוקא אם רוצים להעבירו במצות לא תעשה, אבל אם גזרו גזרה <ד> שלא לקיים מצות עשה, אין צריך לקיימו ושיהרג (ר"ן פרק במה טומנין ונ"י פרק סורר ומורה). מיהו אם השעה צריכה לכך, ורוצה ליהרג ולקיימו, הרשות בידו (מהרי"ק שורש פ"ח /קל"ז/ בשם הר"ן). (י) ובעבודת כוכבים, ג"ע, ש"ד =שפיכות דמים= יא] אפילו בצנעה ושלא בשעת הגזרה, יב] ואפילו אין העובד כוכבים מכוין אלא להנאתו, יהרג ועל /ואל/ יעבור. הגה: יג] ודוקא כשאומרים לו לעשות מעשה, כגון שאומרים לאיש לגלות ערוה או שיהרג, אבל אם אונסים לאשה לבא עליה, ח או שרוצים להשליכו על התינוק להרגו, או שהוא כבר מוקשה ורוצים לתקוע אותו בערוה, ט אין צריך ליהרג. (ב"י בשם תוספות ור"ן פרק כ"ש). יד] וכל איסור עבודת כוכבים וג"ע וש"ד =ושפיכות דמים= אף על פי שאין בו מיתה, י (יא) רק לאו בעלמא, צריך ליהרג ולא לעבור. אבל אלאו יא <ה> דלפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט, יד) יעבור ואל יהרג. (ר"ן פרק כ"ש ופרק בן סורר ומורה). יב טו] <ו> עובד כוכבים יג הבא יד על (יב) בת ישראל, אינו בכלל גילוי עריות. (ב"י בשם הרמב"ן והפוסקים הנ"ל). טז] עובדי כוכבים שאמרו לישראל: (יג) <ז> תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, לא יתנו להם אחד מהם אלא א"כ יחדוהו ואמרו: תנו לנו פלוני. (משנה פ' ח' דתרומות והרמב"ם פ"ה מהלכות יסודי התורה). ויש אומרים דאפילו בכה"ג אין למסרו, טו אא"כ (יד) <ח> חייב מיתה (טו) כשבע בן בכרי. (ב"י בשם רש"י ור"ן). יז] <ט> וכן נשים שאמרו להן עובדי כוכבים: תנו לנו אחת מכם ונטמא אותה, (טז) יטמאו כולם ולא ימסרו נפש אחת מישראל. (רמב"ם פ' הנזכר). (יז) יח] כל מקום שנאמר: יהרג ואל יעבור, אם עבר ולא נהרג, אף על פי שחלל השם, מכל מקום נקרא אנוס ופטור. יט] ודוקא שלא יוכל לברוח, אבל אם יכול לברוח ואינו עושה, הרי הוא ככלב שב על קיאו ונקרא עובר במזיד. (ב"י בשם הרמב"ם פ"ה מיסודי התורה